בוסקילה ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

החלטה

לפני בקשה של המבקש – הנתבע (להלן: "הבנק") לחייב את המשיבים, הם התובעים בתובענה, בערובה להבטחת הוצאות המבקש מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") ומכוח סעיף 353א לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן: "החוק").

העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים בכתבי הטענות.

המשיבים היו ספקים של "גן אורנים" אולם אירועים בגני התערוכה בתל אביב, אשר נוהל על ידי שתי חברות: פוד קונקשיין בע"מ ואפ. סי. אם. אירועים בע"מ בשליטת מר יוחאי פלג.

המשיב 1 (להלן: "המשיב") היה ספק המזון של גן אורנים, המשיבה 2, על ידי מנהלה, מר אבנר צרפתי, שימשה כצלם האירועים, והמשיבה 3, ע"י מנהלה, מר יניב אשואל, שימשה כברמן של גן אורנים (המשיבות 2 ו- 3 להלן: "המשיבות").

גן אורנים היה לקוח של הבנק.

המשיבים טוענים בכתב התביעה, בין היתר, כי נהגו לקבל את תמורת שירותיהם מגן אורנים בשיקים דחויים, וכי כל אחד מהם פנה לסניף הבנק בו היה לו חשבון וביקש לבצע, על סמך השיקים הדחויים, פעולת ניכיון שיקים או הפקדת שיקים דחויים למשמרת כביטחון לאשראי. לטענתם, הבנקים בהם מתנהלים חשבונותיהם פנו לבנק, שמסר מידע חיובי ומטעה אודות חשבונות הבנק של בנק אורנים, וכי בהסתמך על המידע החיובי המטעה אישרו הבנקים בהם התנהלו חשבונות המשיבים למשיבים ניכיון שיקים או הפקדתם כבטחון לאשראי, כאשר פעולות אלה היו על תנאי שהשיקים ייפרעו. בדיעבד התברר שהבנק מסר מידע רשלני או כוזב, ובסמוך למתן המידע, הפסיק הבנק באחת, את האשראי לחשבונות בנק אורנים, בניגוד להנשמה המלאכותית שהוא נתן להם עד אותו מועד, בניגוד למצופה מבנקאי סביר ובניגוד לדין , דבר שגרם להגבלת חשבונות בנק אורנים, לקריסת החברות שניהלו את גן אורנים, להימלטות מר יוחאי פלג לחו"ל, ולחילול השיקים שנמשכו לטובת המשיבים.

בתביעה מבקשים המשיבים לחייב את הבנק, הן בתשלום שיקים שהופקדו על ידם לבנקים בהם ניהלו חשבונות והן שיקים שלא הפקידו.

לטענת המשיבים בכתב התביעה התנהל חשבון הבנק של גן אורנים בבנק באופן שערורייתי, תוך מתן אשראי בהיקפים עצומים, תוך שהבנק מאפשר חריגות בסכומי עתק ממסגרות האשראי המאושרות, בניגוד מפורש להוראות המפקח על הבנקים, תוך שהוא מאפשר מניפולציות בהפעלת החשבונות במשך חודשים. במסגרת הנשמה מלאכותית זאת, אפשר הבנק, משיכת מאות שיקים מחשבונות גן אורנים בסכומים של מיליונים, דבר שהביא בסופו של דבר לנזק האמור למשיבים.

הבנק טוען בכתב ההגנה, בין היתר, כי המשיבים קיבלו מגן אורנים שיקים דחויים לחודשים ארוכים עבור עבודה שביצעו, מבלי שטרחו לפנות לבנק או לכל גורם אחר ולבקש מידע ביחס לשיקים וכן לא טרחו לבקש בטחונות לפירעונם. לטענתו, המידע שמסר היה לבנקים של המשיבים ולא למשיבים, וממילא לא יכלו המשיבים להסתמך עליו. כן טען כי המידע שמסר היה נכון למועד בו ניתן והדבר הובהר בעת מסירת המידע.

להשלמת התמונה אציין כי הבנק הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף בהיעדר עילה, בקשה שנדחתה.

טענות הבנק בבקשה.

לטענת הבנק יש חייב את המשיבים בערובה בסכום של 100,000 ₪, לאור העובדה ששניים מהתובעים הן חברות בע"מ והחזקה המשפטית לפיה יש לחייב חברה תובעת בהפקדת ערובה להבטחת כיסוי הוצאות נתבעים, המשיבה 3 היא חברה שהוקמה על חורבותיה של חברה אחרת שעסקה באותו תחום בניהולו של אותו אדם (יניב אשואל), ביחד עם אדם נוסף שבימים אלה פורקה מרצון, למשיבות קיימים חובות לרשם החברות בגין אגרות שנתיות, והמשיב, שהוא התובע היחידי שאינו חברה בע"מ, מצוי בקשיים כספיים והגיש ביוני 2011, לבית המשפט המחוזי מרכז, בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל ובקשה לעיכוב הליכים.

לטענת הבנק סיכויי התביעה קלושים.

טענות המשיבים בבקשה.

המשיבים טוענים כי התביעה חושפת התנהגות שערורייתית של הבנק וכי מטרת הבקשה למנוע מהמשיבים את יומם. לטענתם, אין מקום לחייבם בערובה בשל זכות הגישה לערכאות.

אשר לתקנה 519(א) לתקנות , טוענים המשיבים כי יש להשתמש בה בצמצום כדי שלא לחסום את הגישה לערכאות לתובע שהוא דל באמצעים.

אשר לסעיף 353א לחוק טוענים המשיבים כי בית המשפט מוסמך לפטור מהפקדת ערובה אם מצא שהנסיבות אינן מצדיקות חיובה של חברה בהפקדת ערובה וכי בעניינינו, פעולותיו הרשלניות של הבנק הם שהביאו למצבם של המשיבים. כן לטענתם, משיבה 3 לא הוקמה על חורבותיה של חברה אחרת, החברה האחרת היא חברה בלתי פעילה המצויה בהליך של פירוק מרצון וממילא מדובר בחברה שבעלי מניותיה מצהירים שאין לה חובות או שביכולתה לפרוע את כל חובותיה, וכי אין באי תשלום של האגרה השנתית הנוכחית בסך 1,418 כדי להצביע על היעדר יכולת פירעון של המשיבה.

לטענת המשיבים סיכויי התביעה טובים.

דיון והכרעה.